אתמול מישהי זינקה עליי ברחוב.
בדיוק עברתי ליד ויקטורי, הסופר שצמוד
לבית שלי, ומישהי זינקה עליי ועל תאי,
הוציאה את הטלפון שלה והראתה לי את
ההודעה שהיא שלחה לחברה הכי טובה שלה:
"אני לא צריכה להמשיך להתחנן אלייך שתבואי
איתי לאימונים, אחרי תקופה כל כך קשה
שביקשתי ממך שוב ושוב וסירבת לי,
סוף סוף הצלחתי להרים ולהזיז את עצמי"
ואז היא סיפרה לי:
שגלגל החיים שאב אותה לתקופה שהיא נכנסה
לדכאון קשה, עלתה 37 ק"ג במשקל, כל החברים
שלה התרחקו ממנה ואף אחד לא הצליח לעזור
לה… אפילו לחזור לתלם ולעשות הליכה של 10 דק',
כמו שהיא ביקשה מכולם.
עד שלפני 5 ימים היא חזרה לתלם, והתחילה להזיז
את עצמה בעזרת אתגר הבטן.
החח הצמרמורת שהייתה לי כשהיא סיפרה לי את זה.
והאמת?
חיטוב זה נחמד. הרזיה זה אחלה. בריאות זה סופר חשוב…
אבל לחזור לתלם, לקבל תקווה שזה אפשרי? מבחינתי
זה הצעד הראשון והכי חשוב.
שתפי אותי אם את מסכימה 🙂
